הייתה לראש פינה | תעשיית כיסויי הראש עושה סוג של מהפכה

נראה שכיסויי הראש או בשם המפורש: מטפחות מעוצבות, יצרו תור זהב ששווה להתייחס אליו * האם תעשיית המטפחות גורמת ליותר נשים לכסות את ראשן או דווקא לשחק בגילוי-כיסוי? * האם המחירים לא טיפסו למקום מנקר עיניים? * ולאן כל העסק הזה עוד יכול להתפתח? * עולם האופנה הנשי זוכה לעדנה ואנחנו יכולות להרוויח

את מרים מילר, מעצבת כיסויי ראש ותיקה, אני תופסת בתקופה עמוסה. אל הסטודיו שלה מגיעות נשים שרוצות להיות הכי יפות בעולם באירועים הללו. מרים מעצבת כבר שנים רבות כובעים, מטפחות וסרטים. היא סוקרת לפניי את גלגוליו של כיסוי הראש, עוד מהימים שבהם גרו בירושלים, והמטפחות היו פשוטות. "כשהתחתנו כולן עטו כאפיות", היא פותחת. "אלה היו מטפחות ראש מרובעות מבד גס שמזכיר את הכאפייה, קשרנו אותו בצד. המראה היה חינני מאוד".
מרים, כבר אז אופנתית, מעידה שכבר בימים הללו היא לטשה עין אל תחום הכובעים. "זה היה תחום לא נשי במיוחד", היא מודה, "האקסיומה היא שנשים עוטות מטפחות. אבל אני רציתי כובע. אני רואה היום שגם רוב הבעלים אוהבים מטפחות".

תמונת מצב ויזואלית

בתחילה היו אלה הקסקטים שחדרו אט אט לעולם המטפחות הבלתי מעורער, ויום אחד, לפני כשלושים שנה, תפסה מרים אומץ וקנתה כובע שוליים. "זה היה חריג ביותר", היא נזכרת. "מתוך כל הנשים שעמדו ברחבה של ישיבת מרכז הרב אחרי התפילה, היינו רק שתיים בכובע שוליים".

איך הגיבו שאר הנשים לחידוש?
"נשים הן "בראש טוב", מקבלות כמעט כל שינוי. היה ברור שאחת יוצאת במטפחת והשנייה בכובע – וזה בסדר גמור. לאט לאט התחילו נשים נוספות לחבוש כובעים".
כובעי השוליים היו באופנה עד לפני כשתים עשרה שנים. בין לבין עברו על כיסוי הראש תקופות מעניינות כמו העאקלים (טבעת מעוגלת ומקושטת שמניחים על הראש, כמו כתר, סביב למטפחת). מרים אפילו יצרה בעצמה כאלה. "נשים תמיד חיפשו את היפה והמיוחד דווקא בכיסויי הראש". היו גם תקופות שבהן השוליים של הכובעים התרחבו מאוד. בעיני מרים – אלה הכובעים היפים ביותר, והיא מצפה בקוצר רוח לשובם לאופנה. היו גם הברטים הצבעוניים והכובעים הקשיחים בעלי השוליים הצמודים והמקושטים.

לאחר מכן פשטה אופנת הכיפות הסרוגות – והפעם אצל הנשים. בתחילה עם קצת עיבוי בשוליים ולאחר מכן כיפה סרוגה בחוט עבה. אחריהן הגיעו הבנדנות הקצרצרות, יחד עם המטפחות המרובעות מהבדים הצבעוניים, ואז נחתו פה בקול רעש גדול – ונראה שהן ממש לא מתכוונות לזוז – המטפחות המעוצבות. "לפני כשבע שנים התחלנו לעטר את קדמת המטפחת", אומרת מרים, ומשם הדרך לשילובי הבדים המרהיבים של היום – קצרה.

אם כן, נסכם את תמונת המצב הוויזואלית: את הדור המבוגר (גילאי שישים עד שמונים) תוכלי למצוא בשלוש וריאציות עיקריות: פיאה נוכרית, מטפחת משולשת הנקשרת בפשטות, או כובע מעוצב בעל שוליים צמודים או רחבים. בין הנשים המבוגרות יש גם כמה שאינן נוהגות לכסות את ראשן כלל.

את בנות דור הביניים (ארבעים עד שישים) תוכלי למצוא גם כן בכובעי השוליים והברטים המעוצבים, אם כי רבות הולכות אף הן אחר אופנת המטפחות המעוצבות, ומתחדשות במראה צעיר.
והנשים הצעירות (עשרים עד ארבעים, פרגנו לך…) עוטות ברובן מטפחות מעוצבות, ואולם גם כאן היד נטויה: סרטים, סיכות, שילוב של כמה מטפחות, פשמינות גדולות וצבעוניות, בדי תחרה עשירים ועוד ועוד. אין ספק שהמטפחות המעוצבות הביאו אתן, מלבד העושר הצבעוני, גם שמחת חיים ועניין לכל חובשת כיסוי ראש באשר היא.

אין סוף ליצירתיות

"אני טוענת שכיסוי הראש הוא הדומיננטי במראה של האישה", אומרת מרים. "הבגד שולי. כי כשאת מסתכלת על האדם שמולך – את מתמקדת בפניו. נשים רבות מתקשרות אליי לאחר שהכנתי להן כובע לאירוע, ואומרות שהן השקיעו כל כך הרבה מאמצים וכסף בשמלה, ולבסוף המחמאות היו בעיקר על כיסוי הראש".

"הגוף משתנה עם השנים והלידות", מסכימה מירב זר אביב, מעצבת מטפחות צעירה, "לכן נשים משקיעות כל כך בכיסוי הראש".
בת שבע אסולין, מעצבת המותג "טוהר מטפחות", מצביעה על מגמה של התפתחות מתמדת, גם אם כיסוי הראש הוא בעיקר מטפחת. "בהתחלה כולן שילבו בדי כותנה צבעוניים", היא נזכרת, "ואני הייתי בין הראשונות שלקחו את המטפחות לתחום האלגנטי יותר. בדים עשירים יותר, תחרה, בדים מבריקים. הנשים התלהבו". בת שבע לא נחה, והמציאה את מטפחות הסינר, במקום המשולשים והצעיפים עתירי הבד אך הקשים לקשירה. בת שבע לא ידעה איך יכילו הנשים את הצורה המשונה, אבל כפי שאנחנו יודעות – ההתלהבות הולכת וגוברת.

"יש התפתחות של הסטיילינג באופן כללי בעולם", מסבירה מרים. "יש גם דגש רב לעיצוב הבית ולעיצוב תכשיטים. לכן יש היום כל כך הרבה מעצבות כיסויי ראש, וכל אחת מצליחה לחדש".

לאן נראה לך שהאופנה הזאת הולכת? מה השלב הבא אחרי המטפחות המעוצבות?
"אני חושבת שאנחנו בעידן שבו מוצר שיצא מהאופנה כבר לא מפנים לגמרי מהמלתחה, המטפחות המעוצבות כאן כדי להישאר", אומרת תמר לנדאו, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שלצד קולקציית הבגדים הקלאסית שלה התחילה לעצב גם מטפחות. "כל אישה משקיעה באופנה לפי סגנון החיים שלה ולפי מה שנותן לה השראה. יכול להיות שהכובעים יחזרו, אבל אני לא חושבת שזו תהיה אופנה מוחלטת כמו המטפחות". אגב, תמר סבורה שאם המטפחות לא היו מזוהות כל כך עם הציבור הדתי, אפילו היא, מסורתית, שטרם נישאה, הייתה עוטה אותן ביום-יום.

"המטפחות היו מאז ומעולם", מסכמת בת שבע, "כי ככה האימהות שלנו התלבשו. אולי העיצוב ישתנה, אבל המטפחת פה לנצח".

מה נשים רוצות?

מרים מספרת על לקוחה שהייתה אצלה בערב הריאיון, והתלהבה שהכובע שמרים יצרה לה מתאים לשמלה, אך מייד סייגה: "האם לזה הקדוש ברוך הוא התכוון כשהוא ברא אותנו? שנשמח מזה שהכובע מתאים לשמלה? שנשקיע בזה מחשבה? אני לא בטוחה". אולם מרים בטוחה שכן. "פעם היה קשה לי עם זה שאני משקיעה בדברים חיצוניים", היא אומרת, "וכיום אני רואה את זה אחרת".

האם שיקול היופי הוא המכריע אצל הנשים שבאות לקנות כיסוי ראש?
"יש ויש", עונה מרים. "יש לקוחות שרוצות לכסות את כל שער ראשן, ואיך בדיוק? לא כל כך חשוב להן. המדהים הוא שאפשר למצוא אישה שרוצה שכיסוי הראש רק ייראה בסדר, אבל דווקא בעלה מעוניין שכיסוי הראש ייראה יפה, והוא מציע לה – אולי עוד כובע? עוד מטפחת? אני רואה את הדברים הללו ונפעמת, מה שאומר שהאסתטיקה אינה נחלת הנשים בלבד.
"יש נשים שבשביל נוחות תוותרנה על יופי, ויש נשים שבדיוק להפך", היא ממשיכה. "ההגבהה של המטפחת למשל פחות נוחה, אך היא מקסימה. בזה האסתטיקה מנצחת. בשורה התחתונה, לרוב הנשים חשוב מאוד שכיסוי הראש יתרום תרומה מכרעת להופעה שלהן, ואני אכן משתדלת ומשקיעה מאמצים רבים שכך יהיה".

"אני נתקלת בנשים שהמחיר לא מעניין אותן", אומרת בת שבע, "הן מספרות לי שעד שהתחילה אופנת המטפחות – הן היו קמות בכל בוקר ובוכות על כך שצריך לכסות את הראש. כיום מחמיאים להן, והן נראות ומרגישות טוב יותר".

מדברות מהשטח

מירה (29), רואת חשבון מראשון לציון, היא נשואה טרייה, פחות משנה. היא חובשת כיסוי ראש מלא – ברט או מטפחת מעוצבת, אך היא לא אוהבת את כיסוי הראש כלל. מעולם, אף על פי שנישאה בגיל מתקדם יחסית, לא הייתה מהבנות שמכינות ערמת מטפחות בארון ליום פקודה, ובטח שלא מודדת אותן בצוותא עם חברות. "תשעה חודשים אני נשואה, ובכל בוקר מחדש כיסוי הראש נראה לי כמו תחפושת", היא אומרת. "ברור שלא הייתי מסירה אותו, מאותה סיבה שאני לובשת חצאית ולא מכנסיים. זאת ההלכה וזה מה שאני עושה".
מה את עושה כדי להתיידד עם כיסוי הראש?
"את אותו הדבר שאני עושה כדי להתיידד עם החצאית", היא עונה, "אני מחפשת משהו נחמד, שיקי, שיהיה לי נוח וייראה עליי יפה, בצבעים שמחים".

חגית (25), סטודנטית באוניברסיטת בר אילן, נשואה ארבע שנים, הספיקה לעבור הרבה גלגולים עם כיסוי הראש. "התחלתי במטפחת מרובעת, צבעונית, וקשרתי אותה רגיל, בליפוף קצוות המשולש", היא מתארת. "בהמשך ראיתי שסביבי בנות מוציאות את השיער בקוקו אסוף, והחלטתי גם אני להוציא קצת שיער החוצה. קיבלתי הרבה מחמאות, והרגשתי שאני יכולה גם לצבוע את השיער ולהשקיע בו, מה שקצת הצטערתי שיחסר לי כשהתחתנתי", היא אומרת. כיום חגית מוציאה את השיער לפעמים, "תלוי אם זו מטפחת או סרט, ותלוי גם בחשק, קורה לפעמים שיש 'יום שיער רע'", היא צוחקת. "עיקר ההלכה, להבנתי, הוא שרוב הראש יהיה מכוסה, ואת זה אני עושה. יכול להיות שיש לי עוד מה לדייק", היא אומרת, "אני לא מכחישה את זה".

גישתה של מעיין (37) מירושלים, אחות במחלקה פנימית, שונה בתכלית. "התחתנתי כשהייתי בת עשרים ואחת ואני מכסה את ראשי מאז, באופן מלא", היא אומרת. "אני בטח נשמעת רומנטיקנית, אבל יש משהו הדוּר בעיניי בכיסוי הראש. מעבר לכך שהוא נותן נפח, טכנית, וכך הפנים נראות עדינות יותר, אני מוצאת שהוא ממש מאיר את הפנים. אולי אלה הצבעים, אולי התחושה הרגועה שלא צריך לסדר את השיער בבוקר", היא צוחקת. "אני אוהבת את כיסוי הראש, עליו תהילתי".
מעיין מספרת שבנותיה הקטנות נוהגות למדוד את מטפחותיה, ולאחרונה אף העבירה להן לחדר המשחקים כמות יפה של מטפחות, שתהיה להן. "אין מה לומר, המטפחת אימהית, נשית, מלאת חום", היא אומרת.
ואם כבר הזכרת את החום… כיסוי הראש לא תמיד נוח, לפעמים מגרד, לפעמים סתם חם.
"נכון", עונה מעיין, "אבל בכלל אין לי שאלה. לא נוח – תמיד יש, ובכל תחום. לבעלי נוח לקום בבוקר מוקדם לתפילה? כיסוי הראש הוא המצווה שלי. ואני שמחה מאוד לראות את המצווה הזאת נעשית כיום נחלתן של כולן. אני חוגגת על אופנת המטפחות המעוצבות. אין יריד שאני לא מגיעה אליו ומצ'פרת את עצמי במטפחת חדשה או בכובע ברט מעוצב. בעלי כבר יודע – זאת ההשקעה השנתית שלו, בדף החשבונות שלנו יש סעיף – כיסויי הראש של מעיין".

כולן מכוונות לאותה מטרה

"לאישה יפה יותר השיער הטבעי שלה", מודה מירה, "ודווקא בגלל זה ברור לי למה המצווה נחוצה". ומעיין מסכימה: "לא היה לי קל לכסות את השיער שלי, פחדתי שאאבד את הייחודיות שלי, אבל התחושה הפשוטה שהשיער שלי יכול להיות גלוי רק לאיש שלי – היא זו שמייקרת בעיניי את המצווה הזאת".
"בזמן הגלות היה רפיון רוח בעם ישראל, והפסיקו ללמוד תורה", אומרת מירב. "לכן עזרא הסופר תיקן עשר תקנות שעליהן לא עוברים. אחת מהן היא שמוכרי הבשמים והתכשיטים לנשים לא יפסיקו לעבור בכפרים, כי זה מה שבונה את עם ישראל. אז אולי לפעמים מטפחת במאתיים שקלים היא הוצאה יקרה, והאמת היא שכיום כשאני בצד של הייצור אני מגלה שלייצר עולה הרבה כסף, אבל לא רק בגלל זה אני משקיעה במטפחת. אם לפני אלפיים שנה זאת הייתה התקנה – לייקר את יופי הנשים – קל וחומר כיום. ובסופו של דבר, כמה שהנשים רוצות להיות יפות ולהיראות טוב, כולן מכוונות למטרה מוגדרת. אני רואה את זה במכירות – השאלה הראשונה שעולה היא 'האם בעלי יאהב את המטפחת'. אישה תמיד רוצה להיות יפה לבעלה".

כתבה מאת: אלומה לב  alluma@gmail.com

באדיבות ירחון הנשים "הלל"
לפייסבוק של "הלל"