התמדה

התמדה, איזו מילה כבדה ורבת משמעויות.
להתמיד, מזכיר לי את קורבן התמיד, ההוא שאי אז היה מוקרב מדי יום, בלי הפסקה.
להתמיד, מזכיר לי הבטחות לעצמי ול-למעלה.
להתמיד מזכיר לי שגרה.
כזו מן שגרה שמתמידה ולא משתנה מדי יום או לילה לחג, שבת ומועד.
כזו מן שגרה שנראית כל יום אותו הדבר, ואפילו שזה יכול להשמע משעמם, אז זה ממש לא.

ואז בתוך השגרה הזו, שמתמידה ולא בורחת אל תוך השקיעה או משתנה עם הזריחה, אפשר להצמיח דברים חדשים ולנסות להתמיד בדברים ישנים.
לפתוח את פנקס ההבטחות האישי ולברור מה מתוכו נבחר להתמדת השגרה החדשה- הדיאטה הנשכחת? או שמא השמירה על הכושר שכבר מזמן חיכתה לשגרה? ואולי לימוד קבוע?
או, כמה הבטחות והתמדות צפונות בתוך השגרה הזו.
אבל אז מתוך שמחת השגרה והיכולת להתמיד, אני קצת נלחצת.

התמדה פירושה תמיד, ואני הרי, אין לי כמעט סיכוי (ויש לי הוכחות בכתב ובעל פה) לעשות משהו ל-ת-מ-י-ד.
ואז גם עולים בי הרהורי כפירה- אולי לוותר? לדחות למחר? בשביל מה לנסות אם ברזומה יש שלל התמדות בלתי מותמדות?
והשגרה מתקתקת מהקיר, מהזרוע, מיום עבודה לחוץ, ומארוחות, בגדים, ילדים.

וההבטחות? ממתינות בפנקס שאתפנה אליהם.
וברגע של חסד עליון, בתוך המרוצה השגרתית, עולה בי משנה ישנה שפעם כשדקלמתי ידעתי אותה ישר והפוך- "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אי מתי?"
את ההבטחות, אף אחד לא יקיים בשבילי, ואם לא עכשיו, אי מתי? נו, אז יאללה שיהיה עכשיו, מעכשיו אני מ-ת-ח-י-ל-ה!
מה שזה לא יהיה, אני קמה ועושה!

ומה עם הרזומה עתיר הכשלונות שלי?
דפדוף קדימה ואחורה בזכרון המשנתי שלי מניב את זה, אפילו עם מנגינה מלווה שמעלה זכרונות מתוקים מימי תיכון- "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"
אם ההבטחות האלה שכתובות לי בפנקס אלה ההבטחות שיעשו לי טוב, אז הן מלאכתי בעולם, ומי אני שאבטל ממלאכת בוראי? במיוחד שמראש הוא מאשר לי שלא עלי המלאכה לגמור. אז בלי לחץ, כמו שאומרים…(מעניין אם יש פרשנות שאומרת שאני אעשה את שלי והוא, הוא מלמעלה כבר ישלים את השאר)
אז יאללה, לעבודה ולמלאכה!

מאת: הדר אברמוביץ'