רעמים בצבע אדום – טור מיוחד לתושבי הדרום

בהתחלה רציתי לכתוב על החורף המתקרב ובא ועל התכרבלות בפוך עם כוס מרק חמה
אבל החלטתי בסוף שלא.
כי איך אני יכולה לכתוב על להתכרבל בנחת בתוך הפוך, כשרבים- רבים כל כך מהאחים שלנו נטולי נחת בימים האלו?
אני אחרוג ממנהגי ואשתף בחוויה אישית מצמררת שעברנו ביממה האחרונה, וגרמה לי להרגיש קמצוץ ממה שהם מרגישים ביומיום שלהם.

עצרנו, אני ומשפחתי לתדלק בתחנת דלק בין מסמיה לקסטינה. תדלוק שבשגרה באמצע נסיעה ארוכה, לא משהו שאנחנו משקיעים בו יותר מדי מחשבה ביומיום. בסיום התדלוק בעלי נכנס כתמיד לשלם עבור התדלוק ואני נשארתי עם הילדים ברכב. בהרהורי נזכרתי שלא אמרנו תפילת הדרך, דבר מאד לא אופייני לי וישר תכננתי להזכיר לבעלי, שהרי אין סומכים על הנס.
ופתאם, משום מקום, צליל מצמרר, עולה ויורד.
אני, היסטרית מטבעי, החלטתי שאני סתם היסטרית וזה בטח אמבולנס, אבל שום אמבולנס לא נראה באופק והאזעקה ממשיכה בשלה.
אוקי, עכשיו באמת הייתי היסטרית. בעלי בפנים, אני לבד עם הקטנים שחגורים וישנים. מה בכלל עושים במצב כזה? תוך כמה זמן צריך להגיע למרחב מוגן? ואיפה לכל הרוחות יש מרחב מוגן בתוך תחנת דלק???
מה שנשאר לי זה למלמל פרקי תהילים, כי מי עוד יושיע אותי כאן?
בנתיים בעלי הספיק לחזור, לשים לב שיש אזעקה ולהצטרף לשם שינוי לבהלה שלי. ואז הסתיימה האזעקה.
בום.
בום.
כיפת ברזל מעל ראשנו הפגינה את פעולתה באופן מרשים.
לפני שהתרחקנו במהירות מרשימה מאיזור הקרבות, בעלי אמר תפילת הדרך מילה במילה מכל הלב.
ואז, מתוך הבהלה האישית, נזכרתי בכך שיש כאלו שהשגרה שלהם לא מלאה במרקים, טפטופים ורעמים. השגרה שלהם מנוקבת ברסיסים, צבועה בצבע אדום ורועמת פגזי תותחים. השגרה שלהם היא שגרת ריצות, חיפוש אחר המרחב המוגן הקרוב, ודאגה אמיתית ליקרים שלהם.
אותם אלו שהם העורף שהוא החזית. אותם אלו שמהווים בהיותם הגנה, ואמירה וחוסן וכח למדינה שלמה. אותם אלו שכל רגע שהם שם הם מקדשים שם שמים ומחרפים נפשם על המדינה בלי להיות (ואולי עם להיות?) בשדה הקרב.
אותם אלו שהם האחים שלי, שלנו, שהם אולי את ואתם.
תפילת הדרך מסורה לכם.
תפילה שכיפת עננים כמו אלו שליוו את עם ישראל,תלווה גם אתכם וכל פגע רע לא יפגע בכם.
תפילה על החיילים הגיבורים שדקה אחרי דקה מקיימים במסירות את תפקידם.
ברגעים כאלו היה חשוב לי קצת להיות שותפה אתכם, ואני לא יודעת איך, אז דרך כאן תדעו שאתם במחשבתי.
באלו מילים אפשר לסיים כזה טור?
הלוואי שבטור הבא נוכל לכתוב על מרקים בידיעה שגם תושבי הדרום לוגמים מרק בנחת ומתכרבלים בפוך לילה שלם.

מאת: הדר אברמוביץ'

אהבת? אשמח לקרוא את התגובה שלך למטה